מחר, יום שישי ה-1 במאי, וביום שבת, ייערכו הפגנות בכל רחבי הארץ. פרטים מלאים באתר חד"ש. בינתיים, משהו מהארכיון:
* * *
אורי וולטמן טוען שיום הסולידאריות הבינלאומי של מעמד העובדים, או "האחד במאי" כפי שכולנו מכירים אותו, רלוונטי היום יותר מתמיד, ובפרט עבור הקהילה הגאה
בימים אלו מציינים בארץ ובעולם את האחד במאי, יום הסולידאריות הבינלאומי של מעמד העובדים. הרבה בטח מעקמים עכשיו את האף, או לפחות טיפה מחייכים. האחד במאי נשמע להם לקוח מתוך עולם ישן, ארכאי, של דגלים אדומים, מצעדי פועלים, וסיסמאות גבוהות-גבוהות על "פועלי כל העולם, התאחדו!". הם יסבירו כי זה התאים, אולי, לדור של ההורים, שעוד היו בתנועת נוער והאמינו בכל מיני אידיאלים, אבל בטח לא לחברה המודרנית שלנו.
אולם האחד במאי אקטואלי כיום יותר מתמיד, עבור רוב החברה הישראלית, ובפרט עבור הקהילה הגאה.
האחד במאי אקטואלי?
ישראל היא המדינה בעלת הפערים החברתיים הגדולים ביותר במערב, אחרי ארצות-הברית. תרמו לכך שנה אחרי שנה אחרי שנה של תכניות הפרטה דורסניות (המסתתרות מאחורי שמות כמו "הבראה", "רפורמה" ו"התייעלות") שניסו כמיטב יכולתן להעלים מהלקסיקון הפוליטי בישראל את המושג "סולידאריות חברתית".
השירותים החברתיים עברו ועודם עוברים מידיים ציבוריות לידיים פרטיות, בין אם מדובר במערכת הבריאות (שבעבר הייתה כמעט כולה ציבורית, וכיום מוחלפת במידה וגברת והולכת על-ידי קופות חולים פרטיות), בשירות התעסוקה (שעודנו ציבורי, אבל תכנית ויסקונסין נושפת בעורפו) או באוניברסיטאות (המועמדות להפרטה בידי וועדת שוחט, נגדה שובתים כיום הסטודנטים).
מנתוני דו"ח ממדי העוני של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2005-2006, עולה כי מבין המשפחות החיות מתחת לקו העוני, כ-56% מהן הן משפחות עם לפחות מפרנס אחד. במילים אחרות: בניגוד למה שחסידי הקפיטליזם החזירי מספרים לנו, רוב העניים הם אנשים עובדים. לא מדובר ב"פרזיטים בטלנים" המעדיפים "לנוח בבית" במקום לצאת לעבוד – אלא באנשים עובדים, שהשכר שהם מרוויחים הוא כה נמוך, עד כי הם פשוט לא מצליחים להתקיים בעזרתו מעל קו העוני.
ומה הפלא? מאחורי שם הקוד "הגמשת שוק העבודה" מסתתר תהליך מתמשך של כרסום בתנאי ההעסקה של עובדים בישראל. יותר ויותר עובדים מועסקים דרך חברות כוח-אדם או במשרות חלקיות, בשכר נמוך ובלי תנאים סוציאליים. לפי מחקר שנערך באגף לכלכלה וחברה בהסתדרות, אחוז המועסקים במשרות חלקיות מכלל המועסקים עלה בעשור האחרון ל-30%. מסתבר גם כי אחד מכל חמישה עובדים במשק מועסק במשרה חלקית, למרות שהוא מעוניין לעבוד במשרה מלאה. במקביל נמשך תהליך חיסול העבודה המאורגנת, המתבטא בכך שכיום פחות מ-40% מכוח העבודה הישראלי מאוגד באיגודים מקצועיים, לעומת 79% בשנת 1981. העסקה דרך חוזים אישיים והיעדר הגנה מצד וועד עובדים, מקשה עוד יותר על העובד לעמוד מול המעסיק, והדבר מתבטא בירידה בשכר ובתנאים הנלווים לעומת אלו שהיו נהוגים במקומות עבודה מאורגנים.
"המצב החברתי קשה? מעניין ת'תחת שלי!"
ביחס לקהילה הגאה ישנו דימוי, הנטווה למול עינינו בידי כלי תקשורת, פוליטיקאים ומעצבי דעת קהל, המגדיר מיהו ומהו הומו, לסבית, בי או טרנס בישראל של 2007. מוכרים לנו אשליה כאילו כל גיי חי (או לפחות רוצה לחיות) את "החלום תל-אביבי": דירה. בילויים. בתי-קפה. אתרי היכרויות באינטרנט. מועדונים.
אבל לא כולם רוצים, או בכלל יכולים, לחיות את "החלום התל-אביבי" הזה. מדובר ב"חלום" התוחם מראש קבוצה צרה ומוגבלת של אנשים הרשאים לחלום אותו (מבלי להתייחס לשאלה האם מדובר בחלום ש"ראוי" לחולמו), "חלום" המדיר את הערבים-הפלסטינים אזרחי ישראל (או לפחות מבקש מהם "להשתכנז", לוותר על זהותם הלאומית בכדי להתקבל במעגלים החברתיים של הקהילה התל-אביבית), "חלום" המבטל במחי-יד את תושבי הפריפריה ומאותת לה: "סובלים מהומופוביה? תעברו לתל-אביב". במילים אחרות, זהו הכול מלבד סדר יום פוליטי לקהילה. להיפך: זהו דימוי שיקרי ש"מסנדל" כל הליכה בכיוון של הגשמת שוויון (כאשר בנובמבר סערה הארץ סביב הכוונה לקיים מצעד גאווה בירושלים, מי מאיתנו לא ניתקל באמירה 'אז מה הסיפור? שיקיימו את המצעד בתל-אביב…').
אם אנו שואפים ברצינות לחופש אישי, מיני וחברתי לקהילת הלהט"ב, חייבים לאמץ גישה אחרת, חזון אחר. אנחנו זקוקים לחזון המכיל את כל הקבוצות והרבדים, המקבל את הגוונים השונים של המציאות הלהט"בית בארץ ומציע להם אופציה של שינוי חברתי, במקום לכפות דגם יחיד, קשיח ומקובע, המתאים מראש רק לחלק קטן מהחברה הישראלית. אנחנו צריכים להציע סדר יום פוליטי גם להומו ערבי מכפר בגליל, גם ללסבית מובטלת מעיירת פיתוח, גם לעובד זר טרנס מדרום תל-אביב.
סדר היום הזה חייב להתחיל מהסתכלות נכוחה במציאות שסביבנו: בפערים החברתיים, בדיכוי המיגדרי, העדתי והלאומי, בהרס הסביבתי והמוסרי הנגרם על-ידי תרבות הצריכה. הוא חייב להתחיל מהבנה כי המאבק למען זכויות הקהילה הגאה קשור בקשר בל-ינותק עם שאר המאבקים החברתיים בישראל, בין אם מדובר בדיכוי נשים, הפרטה או גזענות. האחד במאי, יום מאבקם של העובדים וכלל נפגעי הסדר החברתי הקיים, הוא לפיכך גם יום מאבקנו.
אדום: הצבע השמאלי ביותר בדגל הגאווה
אין עוררין על כך שהערכים שהאחד במאי מסמל – שאיפה לחברה צודקת, שוויונית וחופשית, לצד הנכונות לצאת למאבק ללא פשרות בכדי לבנות חברה כזו – רלוונטיים למאבק לשחרור להט"ב. מאבקנו הוא מאבק לזכויות אדם, נגד אפליה וקיפוח. בתור שכזה, החיבור בינינו לבין האחד במאי, היום בו כל מי שלא נמנה על 18 משפחות ההון מוקיע את השיטה ותחלואיה, הוא חיבור טבעי. גם האפליה נגדנו היא מתחלואי השיטה. אין להעלות על הדעת בנייה של חברה ללא ניצול מבלי למגר גם את ההומופוביה, ואין להעלות על הדעת מיגור אמיתי ושלם של ההומופוביה מבלי לבנות חברה ללא ניצול (האומנם יש מי שמאמין ברצינות שתיתכן חברה שתכבד באמת אנשים מכל הנטיות והמגדרים, אבל במקביל תדכא עם אחר, או תתאפיין בפערים חברתיים ברמת עולם שלישי?).
בקהילה הגאה תמיד היה משהו חתרני. לא היינו צריכים ממש להתאמץ בשביל להשיג את ההילה החתרנית, בסך הכל היינו צריכים להיות מי שאנחנו, בגלוי, ועם מי שאנחנו אוהבות ואוהבים. לדעתי, בחתרנות הזו יש משהו יפה, שמאתגר אותנו ואת החברה לחשוב מחדש על מה שהחברה מגדירה בתור אמת שאין לפקפק בה ("אישה הולכת עם גבר"). ציון האחד במאי על-ידי בנות ובני הקהילה הוא אקט משלים לחתרנות הזו. בחברה שבה ה-common sense הוא ש-"הפרטה = יעילות" וש-"הסוציאליזם מת", בחברה שיוצאת מגדרה בלשכנע אותנו שקפיטליזם דורסני ובלתי מרוסן הוא 'המשחק היחיד בעיר', מה יותר חתרני (קווירי!) מלומר בקול רם שאפשר לחשוב אחרת, לחיות אחרת?
על כן, נצא השנה מאחרון הארונות: ננער מעלינו את המהוגנות הבורגנית, ונתפוס כולנו מקום במצעד האחד במאי. נניף אז את דגל הגאווה, בשיא הטבעיות, כי גם שם מקומו. לא פחות משמקומו של הדגל האדום במצעד הגאווה. נזכור ששחרורנו כקהילה כרוך בשחרורה של החברה, ושעולם אחר, למרות הכל, עודנו אפשרי. בכוחנו להביא אותו.
מתוך "אֶחָד בְּמַאי" מאת אלכסנדר פן
הַיּוֹם עוֹטֶה זָהָב.
הַיּוֹם טוֹבֵל בַּתְּכֵלֶת.
הַיּוֹם כָּל זִיק-מֶבָּט – לַהֶבֶת הֶעָתִיד.
הַיּוֹם כָּל יָד – רֵעוּת.
הַיּוֹם כָּל לֵב – תּוֹחֶלֶת.
הַיּוֹם הוּא יוֹם-כְּפִירָה בַּפֶּרֶךְ וּבַטִּיט.
הַקְשֵׁב: "אֶ-חָ-ד בְּ-מַ-אי" -
זֶה מִתְנַגֵּן כְּשֶׁם-אֵשׁ.
הוּא בְּקוֹרוֹת יָמַי בִּכְתָב לוֹהֵט חָרוּט.
מַה טּוֹב בְּיוֹם כָּזֶה
מַפַּל-קַרְנֵי-הַשֶּׁמֶשׁ
לִקְשֹׁר עַל הַצַּוָּאר, כֵּעֲנִיבַת חֵרוּת!
אורי וולטמן הוא דובר הפורום האדום-ורוד, הפורום לזכויות להט"ב הפועל במסגרת חד"ש
המאמר הופיע לראשונה לפני שנתיים באתר גוגיי
